דילמות

בפעם הקודמת שכתבתי לבלוג, לפני כחודשיים, סיפרתי כיצד נכנסתי לעולם ABADÁ קפוארה ומהן התחושות הכלליות שלי לעולם הזה (תזכורת קצרה: אהבה ממבט ראשון).

היום אני רוצה לכתוב קצת על מה שעבר עלי מאז הפעם הקודמת שכתבתי וקצת על האימון שהיה לנו אתמול באופן ממוקד.

הרבה פעמים במהלך השבועות האלו שחלפו מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן "פספסתי" אימונים. חלק נכבד מהשיעורים שלא הגעתי אליהם נבע מסוג של עצלנות / וויתור עצמי. כמובן שבחלק המקרים לא התאמנתי מסיבות מוצדקות ולאו דווקא עצלנות או וויתור.

בימים שכן "פספסתי" אימונים מבחירה ישנו תמיד רגע שצריך להחליט מה לעשות מכיוון שמגיעה השעה בערב שצריך להחליט שזהו הזמן לצאת מהבית אל כיוון האוטו ולהתחיל נסיעה אל מרכז העיר, נסיעה של כרבע שעה לא כולל חיפוש מעיק של חנייה באזור. ברגע הזה של ההחלטה הגורלית אני חושב על הרבה דברים. "האם יש לי כוח לאימון?", "האם לא כדאי לבלות זמן איכות עם אשתי?" או במקרים מסוימים אני פשוט נרדם על הספה בסלון. מצד שני, אני חושב על זה שהתחייבתי אל עצמי תמיד לשאוף להשתפר כקפואריסטה, להגיע למצב שאני, בתור המבקר הגדול ביותר של עצמי, מרוצה מהרמה האישית שלי. אני חושב על זה שכדי לשמור על הכושר אסור לי לוותר על שום אימון. אני יודע ומרגיש כמעט בכל אימון שהגוף שלי מאותת לי שבקרוב מאוד יהיו הרבה דברים שהוא לא יהיה מסוגל לעשות, ככה זה שמתחילים להתאמן בגיל יחסית מבוגר. בקרוב מאוד התא המשפחתי שלי יתרחב ובאופן אישי, אני לא אוכל להתאמן פעמיים בשבוע כאשר התוספת הקטנה תגיע אלינו עם החסידה. כל אלו ועוד עוברים לי בראש באותו רגע קטן שצריך לקחת את ההחלטה הגורלית: לצאת או לא לצאת אל האימון הערב?!?

בכל פעם מחדש אני משכנע את עצמי שיש יותר סיבות למה כן להתאמן לעומת למה לא. ככה גם קרה אתמול בערב יום שני (3.4.16) לפני האימון שהובטח לנו שממוצ'י "יקרע לנו את הצורה". מצד אחד, לא התאמנתי בכלל בשבוע שעבר מסיבות אישיות מוצדקות (לא עצלנות...) ומצד שני חששתי מהאימון שהובטח לנו "להיקרע" בו. הצלחתי לשכנע את עצמי שאני חייב להתאמן הערב ויהי מה. האימון היה ממוקד על נושא חשוב לדעתי בקפוארה ואני מאמין שגם באומנויות לחימה אחרות. פיזית ומנטלית האימון היה ממש קשה, בנוסף, הוא הבהיר לי כמה חשוב לשמור על משטר אימונים מסודר כדי לשמור על הרמה שלי וכמובן כדי להעלות למעלה ולהשתפר מכיוון שיש לי הרגשה שהדרך שלי לתנועתיות והרמוניית משחק עוד ארוכה. היו פעמים באמצע האימון שלא יכולתי לעמוד באינטנסיביות שלו, נשברתי מנטלית ופיזית הרבה פעמים אבל ממוצ'י היה שם לעודד להמשיך ולא להישבר. באותו רגע בדיוק אני כועס עליו; איך הוא לא מבין שהגוף כואב ואין לי אויר לנשימה? כמובן שבדיעבד, אני מבין את ההתעקשות שלו להמשיך ולתת את ה-כ-ל כדי שאוכל לסיים את התרגיל, בסך הכול זה משרת את המטרה הראשונית שלי ß תמיד להשתפר כקפואריסטה.