אומץ

היום הוא יום מיוחד. היום אני מתחיל שיגרה חדשה. אין משהו מיוחד היום (במיוחד) זהו פשוט היום שבו אני מביא עצמי בכוח לעשות את המעשים שאני חולם עליהם מזה תקופה. תבואו ותשאלו מה קרה? למה? מה? ועוד מילות שאלה מתאימות.

אז בואו תשמעו את שקרה לי בחודשים האחרונים ותבינו לבד.

נפצעתי בעבר - בצבא, פגיעה בברך, חבלה רצינית. קרע מלא של רצועה צולבת קדמית, ריטוש מלא של הסחוס המדיאלי, מתיחות של רצועות בין היתר. לאחר שיקום קל בצבא עברתי שיקום אכזרי באזרחות בכוחות עצמי. עם הצבא קיימתי מגעים להכרה בנכות שלי והתמיכה שלהם באה רק בדיעבד (8 שנים אחרי). בזמנו הייתי ילד מתבגר (21) עם המון רצונות שפע חלומות ומלא שאיפות. המרכז לכל אלו היה החלום לחזור לאימוני קפואירה כמו בתיכון. למה חלום? כי באותה תקופה השיקום היה סיזיפי. דרש המון שעות ביום של אימונים מרוכזים לשיקום ובנייה מחדש של שרירי הרגליים שהתנוונו. אבל בתקופה ההיא כמה כוח רצון היה לי... בערימות ! התקופה הייתה ארוכה אך מתגמלת.

לאחר חצי שנה של אימונים נון-סטופ במקביל לעבודה כטבח (הרי צריך לממן את הכל איכשהוא) התחלתי לחזור לאימוני קפואירה במינון נמוך. אירוע אחד מרכזי נתן לי את הדחיפה החזקה קדימה בתהליך. נסעתי עם נחליאל לספרד להתאמן אצל המורה שלנו מסטרדנו טיגרי (אז הוא עוד היה בדרגה של פרופסור בלבד). במקרה בזמן השהות שלנו שם טיגרי קיים טקס בטיזאדו לתלמידים שלו בסנטנדר. אותנו הוא צירף כחלק מהאירוע, אחרי הכל גם אנחנו החשבנו עצמנו כתלמידים שלו למרות המרחק. קיבלנו שנינו חגורה כחולה. החגורה הראשונה במערך התלמידים הבוגרים-מתקדמים בארגון.

וידוי קטן - נסעתי לספרד עם תקווה קלה באמת לקבל את החגורה הכחולה. למען האמת את החגורה שקדמה לה (כתומה-כחולה) קיבלתי ארבע שנים קודם לכן, מספר חודשים לפני גיוסי לצה"ל. במהלך השירות התאמנתי לבד בבסיסים השונים, לקחתי עימי פאנדיירו ובירימבאו למגורים בשביל לתרגל ושמרתי על הרמה שלי. חברים שהתאמנו עימי לפני הצבא ואחרי טוענים שראו שינוי ביכולות, אם במשחק ואם בניהול המעגל, כל זאת חרף המצב הבריאותי שחוויתי. בזכות החגורה הכחולה התחלתי ללמד שיעורי קפואירה לכששבנו ארצה.

עכשיו תגידו - אחרי שחפרת לנו את הראש על ההיסטוריה הרפואית שלך, איך זה קשור להיום???!

אז ככה, לפני חצי שנה נפצעתי באותו הסגנון בשיעור כדורעף - אני לומד חינוך גופני בוינגייט. זה היה אחד השיעורים האחרונים של הסמסטר. על המקום לא היו בעיות רק אחרי עשרים וארבע שעות התפתחה נפיחות אדירה וכאבי תופת. זה לא חדש. אחרי השיקום בעבר סבלתי מנפיחויות בברך, מכאבים עזים ומהחלקות של הברך לצדדים וקדימה בפעילות גופנית יומיומית ובפעילות מאומצת. זה לא חדש לי. חשבתי שזה כהרגלי והמשכתי בדרכי. אז זהו, שלא! הלכתי לפיזיותרפיסט תותח (אלון) שטען שיש לי בצקת בעצם הירך, וחשד למתיחה או קרע ברצועות. אלון בנא לי תכנית תרגילי פיזיותרפיה והקפיד לבדוק איתי את ההתקדמות אחת לתקופה קלה. חודשיים מהמקרה המצער, שבהם חזרתי ללכת עם מקל והפסקתי עם פעילות גופנית,, קיבלתי שכל והלכתי לרופא. הרופא אישש את חשדותיו של אלון ושלח אותי לעשות צילום MRI. לצילום המתנתי 3 חודשים שבהם הפסקתי לעבוד. עדכונים בעניין בטוח יהיו בהמשך.

אחרי כל ההקדמה הגענו לעיקר שבנושא אני נלחם עם עצמי לקום מהמיטה, להתגבר על הכאבים (התרופות לא עוזרות) ולבצע תרגילים. היו לי שבועיים בחודש ספטמבר שבהם הקפדתי על שגרת אימונים כל יום. ו-אז הפסקתי, הדכדוך גבר, הנפיחות חזרה בכל הכוח עד רמה בה התפניתי למיון מהלחץ שמא החמיר המצב (לא שהם יכלו לתת מענה אמיתי מלבד וולטרן בישבן ורנטגן).

שבוע שעבר קיבלתי את האומץ לעשות מעשה ולשנות את כיוון הדברים. חידשתי את הקשר עם התלמידים שלי, אפילו התאמנתי איתם אצלי בבית פעמיים. למה? כי הפסקתי ללמד את הקבוצות שלי במטרה להתרכז בלימודים מלבד המרחק האדיר שנסעתי בכל יום אימונים מתל מונד לירושלים. הפציעה והדכדוך גרמו לי לנתק קשרים שאהבתי ונתליתי בהם.

פה המקום להודות לכל התלמידים שלי שעוזרים לי ושומרים על הקשר מחדש. קשה לי בלעדיכם. קשה לי עם המצב. נורא לי עם היכולות שנעלמו. השיחות, ההודעות, התמונות והסרטונים שאתם שולחים לי נותנים לי את הכוח והאומץ להעז שוב. להעז לחלום, להעז לקום, להעז להשקיע ולהצליח.

ל' אני אוהב אותך, את ההשראה לחיי. המקור לרצונות ולשאיפות שלי. גם כשאין דרך להסביר את הקשר בינך לבינן אני רואה קשר ישיר והדוק בינכם.