מעבדות לחירות- קפואירה ברוח הפסח

חג הפסח הוא חג החירות, זהו חג שמשלב חירות גופנית (היציאה מעבדות) וחירות רוחנית (המעבר מאדם פסיבי שמצווים עליו מה לעשות לאדם אקטיבי שעושה מה שהוא רוצה).

השילוב הזה מתחבר בצורה מושלמת עם הקפואירה שמבטאת את רצונו של העבד האפריקאי להשתחרר מהעבדות הגופנית שמוטלת עליו, ולהיות חופשי לחשוב ולפעול ככול בני האדם.

למרות ההקבלות המתבקשות בין חג הפסח ואימון הקפואירה אני רוצה לכתוב על נקודת המפגש בין שני העולמות הללו מנקודת מבט אישית קצרה.

התקופה האחרונה מתבטאת אצלי בהמון לחץ: עבודה במשרת מלאה+ טיפולים+משפחה יוצרים ריבוי משימות ומיעוט בזמן. הלחץ והשחיקה מובילים לעייפות וחוסר חשק להתאמן ובאמת אני מחסיר הרבה שיעורים דבר שמוביל כמובן לירידה ברמת הכושר וברמת מהירות התגובה שלי במשחק. כול זה מוביל כמובן לעוד חוסר חשק להתאמן וחוזר חלילה.

בכול מקרה ביום שני בערב החלטתי שאני "בורח" מהשיגרה ומגיע לאימון.

יצא שהגעתי לאימון פרימיום- גם אימון שמשלב המון מהאלמנטים שעבדנו עליהם בזמן האחרון וגם מעט מאוד משתתפים, דבר שמוביל לחידוד תשומת הלב של ממוצ'י לגבי הביצועים של המתאמנים.

האימון היה פשוט מבחינת סוגי התנועות. לאחר החימום התחלקנו לזוגות ועבדנו רק על קשאדה. אחד בועט והשני עושה סכיבה. לאחר כמה סיבובים מאוד אינטנסיביים היה מותר להפיל את הבועט עם באנדה. והדבר הוביל לאין ספור נפילות והפלות.

הגעתי לשיעור עייף, עם כאב ראש ובהרגשה לא ממש מפוקסת, לא ממש השילוב המושלם עם שיעור שכזה.

רוב השיעור (למזלי) עבדתי עם ממוצ'י וזכיתי לתיקונים אישיים ברמת הטכניקה ותגובתיות שלי. קיבלתי הרבה הערות בסגנון: לא להזיז את הרגל הקדמית, להוריד את הישבן יותר למטה, להוציא אוויר בזמן הבעיטה, לשמור על הגנה, להיכנס יותר עמוק בבאנדה, לדייק את התנועה, לדייק את התיזמון והמון המון פגישות מהירות וכואבות עם המזרון.

הרגשתי ממש כמו העבד האפריקאי/ היהודי, עייף, חסר נשימה, חבול וכאוב. וככה בין צעקה לנפילה, בין בעיטה והתחמקות, בין נשיפה לשאיפה "יצאתי ממצרים".

ההבדל היה ממש חד.

רגע אחד עוד ניסיתי להחזיר את הנשימה ולהרגיע את הדופק וברגע השני שוב נעמדנו אחד מול השני. פתאום נשמתי יותר בקלות, הראש הפך להיות צלול, הג'ינגה הפכה יותר נמוכה וגמישה, הבעיטה הייתה מהירה וחזקה והנפילות כבר לא כאבו.

ברגע אחד החזרתי לעצמי את הכוח, החיות והחירות. ממש יציאת מצריים קטנה ואישית. ההרגשה הזאת שפתאום יש כוח ומרץ למרות העייפות, פתאום הנשימה קלילה למרות המאמץ, פתאום הראש נקי למרות הלחץ זו מבחינתי החירות.

הבנתי שלמרות כול הקשיים והמגבלות הפיזיים כאשר הנפש שלנו חופשית גם אנחנו חופשיים, בדיוק כמו העבדים העיברים ועבדים האפריקאים

להתראות בהודה

CHEFE