? לחזור

כשהגעתי לארץ לפני כחמש שנים, לא הייתי אבודה. התמזל מזלי והיו לי כבר חברים ועבודה. ובכל זאת היה קשה להתמודד עם המעבר. בין היתר הקושי נבע מכך שכמה חודשים לפני העלייה הגשמתי חלום ונרשמתי לחוג קפוארה. שם בית הספר היה "FICAG", הסגנון דומה ל-ABADA, אך סגנון האימונים היה שונה מאוד ממה שאחר כך הכרתי בארץ.

באותה התקופה ממש לא הייתה לי אף חיבה לספורט או כושר. הייתי בטוחה מראש שלא אצליח. אבל הסרטונים והתמונות היוו פיתוי כה חזק ואחי, שהתאמן כבר בחוג, דיבר בצורה כה משכנעת, שנרשמתי למרות הגזרה המעוגלת והשרירים החלשים. מהר מאוד גיליתי שבקפוארה יש מקום לכל גזרה ולכל אדם באשר הוא. הרגשתי בבית. לראשונה בחיי הרגשתי מסוגלת, חזקה, גמישה. עשיתי עמידות ראש וגלגלונים – דברים שלא עלו על הדעת.

אחרי העלייה חשתי שהשארתי מאחור את הבית החדש. נטשתי משפחה. ובנוסף נטשתי את הספורט היחיד שהייתי מעוניינת לעשות. הרגשה מדכאת בעליל. ובכן כעבור חודשיים בלבד, כשראיתי מעגל קפוארה קטן במדרחוב, שמחתי כל כך שאפילו העזתי להתקרב ולהוסיף את קולי הקלוש לשיר או שניים (רק המעטים שהכרתי מליטא). אחרי המעגל החלפתי כמה מילים עם שני המורים. היה לי קשה להתבטא בעברית עדיין, אז פניתי באנגלית. קיבלתי פרטים וחזרתי הביתה מהורהרת.

אחרי זמן מה אזרתי חלצי והגעתי לאימון. כל דבר היה לי משונה. האימון לא דומה למה שהכרתי, השירה, המורים, הקבוצה הקטנה יחסית לזו שחוויתי קודם. התאכזבתי, התלוננתי והתמרמרתי – ולא שמתי לב איך טיפין טיפין התפיסה השתנתה. כשמספר החודשים שהתאמנתי באבאדה השיג את מספר החודשים שביליתי ב-FICAG, ביקרתי שוב בווילנה וכמובן הצטרפתי שם לאימון. למרבה הפתעתי, הפעם הרגיש לי האימון שם בלתי תקין – הרי הוא היה שונה ממה שכבר הפך להיות האמת והנכון בעיניי.

בשנתיים לאחר מכן הפכתי לחסידת אבאדה קפוארה. השתתפתי בכל האימונים, האירועים, המפגשים והפעילויות. עזרתי, התלהבתי, התחברתי והתאהבתי בחברים ובעשייה. הרווחתי את החגורה הראשונה והשנייה, ולמרות שלא הקורדה הייתה המטרה, עדיין הרגשתי גאה ומאושרת. ריתקה אותי ההתפתחות ביכולות גופי, לימוד השפה הפורטוגזית, רכישת היכולת הראשונית בנגינה ושירה.

ואז... נשרפתי. מצאתי את עצמי בשורה הקדמית בשיעורים כשאני מאוכזבת מהתנועות שלי ובעצם רוצה להסתתר מאחור שאף אחד לא יראה את הטעויות החוזרות על עצמן, את התקיעה במקום, את הכבדות והמגושמות. ידעתי שאינני מתגברת על הפחדים והחסרונות שמונעים ממני להתקדם ולהשתפר. למרות זאת המשכתי זמן מה להתאמן, עד שכל פעם בדרך לאימון הרגשתי שאני עולה על הגרדום. ולמרות שבדיוק צירפתי לאימונים את אהוב ליבי המכונה "דודו", בעצמי כבר לא רציתי להיות שם.

חיפשתי תירוצים בשיחות עם חברים ועם עצמי. האימונים לא כיפים יותר. אנחנו גרים רחוק מדי. סדר העדיפויות השתנה. המורה השתנה (זה הכה בי חזק בעקבות הנאמנות שלי וכן הבעיות בהתמודדות עם שינוי, עליהן אולי העידה התחלת הסיפור). אין לי כסף. אם הייתי גרה בצפון... או בבאר שבע... או בירח... בין כל התירוצים והאילוצים פשוט לא היה לי כוח. ועדיין אין. גם היום אני לא חוזרת לאימונים. וזועמת על עצמי – הרי קפוארה הייתה חלק כל כך חשוב בחיי, ומה? וויתרתי? אני לא ותרנית!

בכל זאת אני בוחרת להאמין שזו תקופה חולפת. דוגמאות רבות מעידות על כך שאפשר לחזור לקפוארה גם כעבור שנים. תראו את בוטו שלנו! יש דברים שדורשים זמן. אני שומרת על כושר גופני ועוקבת אחרי חדשות הקבוצה כמיטב יכולתי. שומרת על מקומי חם כדי שיום אחד, כשתחזור התשוקה וייגמר הדכדוך, כשהמשיכה תתגבר על המרחק שיצרתי, אוכל לחזור ולהצטרף שוב למעגל, כמו שעשיתי בחורף 2012, בתחילת דרכי בארץ ובאבאדה.