רגשות מעורבים

באטיזדו בשבילי הוא אירוע שמטריף את החושים. הבאטיזדו הראשון שלי היה בשנת 2001, אורח הכבוד היה מסטרנדו (דאז) שרמי Charm. כשמו כן הוא, מקסים ושובה לב, יפה תואר ורגיש לבריות. זו הייתה הפעם הראשונה שלי באירוע מסוג זה, על אף ניסיוני העשיר בקפואירה בזמנו, התחלתי באימוני בשנת 1999. סיפרו לי שעל כל תלמיד, בכדי לקבל את הדרגה הראשונה בחייו, לשחק עם קפואריסט בכיר בשיטה ולהפיל אותו. פרט שולי, מי שאמור ליפול הוא התלמיד החדש ולא להיפך, אך את זאת לא אמרו לי.

הסנדק שלי (Padrinho) הוא לא אחר מאשר אינסטרוטור מר מאגו. באותו הזמן חזר מאגו משהות ארוכה בברזיל בה החליף מספר חגורות ואף זכה בתואר באליפות העולם – מקום שלישי מבין ה"זרים". אני זוכר שזה היה משחק ארוך מהרגיל. בדרך כלל משחק שכזה לוקח חצי דקה עד דקה, בו משחק המורה בתלמיד, מפתיע אותו ושולף לו תרגילים שלא ציפה להם, עד אשר נופל התלמיד במלכודת אותה טמן לו המורה. זכורני שמאגו ניסה פעמיים להפילני אך לו עלתה ידו בזה. ניסה מכאן וניסה משם, עבר מתחתיי וקפץ מעליי, אך אף ממוטה לא עלתה בחכתו. עד אשר החליט כי בושה שכזו לא תעבור בקלות. מאגו נתן לי את ההרגשה שאני מוביל עליו והביאני לכדי רולה פשוט, רגוע ועטור ניצחון. בום טראח, לפני ששמתי לב מה קורה, מאגו לפת את זרועי בזמן התהפכותי בתנועת הרולה והפילני בתנועת צ'יזורה קדמית. אתם מכירים אותי, אני לא אדם קטן – בלשון המעטה – ומי שאינו מכיר מאגו הוא לא גדול ממדים כלל ועיקר.

זה אירוע שנצרב בזכרוני לעולמי עד. זה היה היום בו קיבלתי את דרגתי הראשונה בקפואירה – חגורה צהובה. אחרי הכל כבר התאמני אז שנתיים וחצי היו לי כבר אי אילו טריקים בשרוול. אך יותר מכל נטמעה במוחי ההבנה כי הקפואירה היא אומנות בה "החזק" שורד. לאו דווקא הגדול, השרירי, המסוקס או המנוסה. לעיתים, הקטן, הצעיר או הצנום יכולים להערים קשיים ולהוביל במשחק.

כיום מצבי שונה, אני מחליף דרגה אחת לאי אילו שנים ובכל שנה-שנתיים אני מארגן באטיזדו שכזה לתלמידי. אם בעבר בהגיעי לאירוע נמלאתי רגשות התעוררות ופרפורים, בימינו אני מגיע טרוף ולפעמים טרוד. לארגן אירוע שכזה אינה משימה קלה. לדאוג לעינייני כספים, להכין חגורות, לעצב גרפיקה לחולצה ולהדפיסה, להכין תעודות, לקיים שיחות, לארגן נסיעות ותוכניות הווי ועוד מיליון מטלות להן קצרה היריעה מלהכיל. בחמש הדקות הראשונות של האירוע כל שיכרון החושים מגיע לשיאו כאשר פרפרים בבטני מעלים בי את הגעגוע. געגוע להיות רק תלמיד שנהנה מאירוע שנבנה במיוחד בשבילו. מאותו הרגע אין עוד טרדות, חששות או לבטים. עכשיו הרגע המרגש בו תלמידי שלי עוברים את שיא התהליך השנתי שלהם ועולים בדרגתם.

באטיזדו בשבילי מביא להתרוממות הרוח והנפש, אירוע יחיד מסוגו כל שנה וכל שנה שונה מקודמיו. זהו רגע ניצחון ושמחה אותם אני נושא בגאווה מבאטיזדו אחד לאחר. ניצחון על הקשיים ושמחה מהדרך. אם כמדריך ובוודאי כתלמיד.

תודה לכם שאיפשרתם לי לחלוק עימכם את שעל ליבי. נפגש בחמישה ביוני – יום ירושלים התשע"ו.

Saúde e axé

Mamute