הסבר קצר על קפואירה

קפוארה כיום נלמדת ומשמשת באופנים שונים: מהופעות רחוב ואימוני כושר גופני, ועד לתחרויות אתלטיות וככלי להגנה עצמית, אך תקופה בה נולדה הקפוארה ומקום בו היא התפתחה לראשונה לא ידועים לנו כיום. עם זאת רוב החוקרים טוענים כי המקור ההיסטורי שלה ביבשת אפריקה, ממנה נלקחו בכוח מיליוני אנשים אל תוך עבדות במושבות וקולוניות בצפון, מרכז ודרום אמריקה. למושג "קפוארה" עצמו ישנם מספר פירושים כשהמקובל ביותר מתייחס לפרקטיקה של סילוק או פינוי שטח של ג'ונגל או של פלנטציה מעצים וצמחיה הגדלים בו. מושג זה מקורו בצירוף של שתי מילים בשפת השבט האפריקני "טופי", כאשר המילה "קאה" פירושה "יער" ומילה "פוארה" פירושה "להכחיד". פרקטיקה זו אפשרה פינוי שטח בו יכלו העבדים להתאמן ולשפר את מיומנויות הקרב שלהם, ובכך עזרה להסתיר את פעילותם האסורה של העבדים ממבטם של אדוניהם במסווה של ריקוד. כאשר ברחו העבדים מאדוניהם ונמלטו לתוך הג'ונגל של ברזיל, השתמשו הם בביטוי "caiu na capoeira" שפירושו "נעלם בשטח שומם".[1] ובינתיים, קשורים בידיהם בשרשראות, בסוף יום עבודה קשה ומפרך בשדות קני הסוכר השייכים לאדוניהם הפורטוגזים, מתאספים הם באזור שהוקצה למגוריהם ומנסים ליצור שותפות חברתית תוך שמירה על תרבויות מהם הגיעו. ביטוי זה, לדעת הרבים, הם מצאו בקפוארה שבין היתר שילבה בתוכה הכנות ואימונים מוסווים למאבק ולבריחה לחופשי. בתערובת זו של שירים, ריקוד ובליווי כלי נגינה ושימוש ברגליים ככלי התקפה עיקרי מתחילים להתפתח ולהתגבש מאפיינים של קפוארה המוכרים לנו כיום.

ביטוי נוסף למאבק השחרור הקשור לקפוארה ניתן לראות במאות ה-17 וה-18 כאשר הופכת היא לאמצעי לשחרור תרבותי. תהליך זה מתרחש בערים המתפתחות של ברזיל. עם הזמן, מתפתחת קפוארה מביטוי מילולי ופולקלוריסטי לכלי מעשי העוזר לשרוד ברחובות בערי ברזיל. בתהליך היסטורי מעניין, בשילוב עם צורכי יום יום, נוצרת אומנות לחימה חדשה. אומנות לחימה זו משמשת לצורכי הגנה עצמית של אותם העבדים והמשוחררים מסכנות אליהן הם נחשפים ברחובות בשכונות העוני, ולהגנה מפני אלימות ותוקפנות של נציגי השלטון המנסים לדכא כל סמל וביטוי המזוהה עם חופש ועצמאות. אחד האיורים הראשונים מתאר שימוש בקפוארה בצורה הבאה: "לעתים קרובות הם פוגעים זה בראשו של רעהו ואז המשחק מתדרדר לקרב שם נשלפות סכינים שהופכות אותו למשחק דמים".[2]

ישנם גם מקרים בהיסטוריה של ברזיל במאה ה-19, כאשר קיבלו קפואריסטים הכרה ותודה בקרב כל שכבות החברה, ואף שובחו על ידי השלטון על הפטריוטיות שלהם ועל כישורי הלחימה היוצאים מן הכלל. כך היה, למשל, כאשר בשנת 1828 הצליחו אנשי המלטות (הכנופיות ששלטו בשכונות העוני) להתגבר על שכירי החרב של מלך פורטוגל אשר עשו מהומות ברחבי העיר ריו דה ז'נירו. מקרה נוסף הוא השתתפות הקפואריסטים (אותם אנשי המלטות) במלחמה שפרצה בין ברזיל ופאראגוואי בשנת 1865, כאשר מפגינים הם אומץ לב ואף זוכים לעיטורי גבורה.

עם זאת, בשנת 1890 נחקק החוק ולפיו "עיסוק בקפוארה נחשב לפשע שדינו 3 חודשי מאסר והגליה".[3] היא נשארת מחוץ לחוק לזמן מה עד שבשנת 1937 קיבלה הוכרה רשמית מאת שלטונות בברזיל ובשנת 1953 הכריז נשיא ברזיל דאז כי "קפוארה היא הספורט היחיד שבאמת ברזילאי".[4] תהליך זה של תחיה מחדש של קפוארה והפיכתה לספורט לאומי קשור בראש ובראשונה לדמותו של מנואל דוס הייס משדו, או בכינויו הקפואריסטי – מסטרה בימבה. בימבה נולד ב-1900 בשכונת העוני שבעיר סלבדור-באהיה. כרוב תושבי השכונה התחיל לעבוד בגיל צעיר מאוד בנמל ושם הכיר את קפוארה שאז המקום המרכזי שאשפר היה ללמוד אותה היו רחובות העיר. כבר בגיל 18 הפך להיות מורה בעצמו ובגיל 30 פתח בית ספר הראשון לקפוארה בו לימד את הסגנון החדש והמהפכני שקרא לו – הרז'יונל. מטרתו של מסטרה בימבה הייתה להפוך את קפואירה המסורתית והישנה לאומנות לחימה אפקטיבית, שתוכל לעמוד בקרב מול אומנויות לחימה אחרות שהתפתחו בראשית המאה ה-20. לצורך כך, הוא משלב ומעשיר קפוארה בתנועות מאומנויות לחימה אחרות. בנוסף, הופיעה בימבה ותלמידיו בקרבות הנערכים במקומות ציבוריים בהם התחרו אומנויות לחימה שונות כדי להוכיח את עליונותם על האחרים. בסדרה של אירועים פומביים כאלה, הצליחה השיטה המהפכנית החדשה להוכיח את יעילותה, משכה תלמידים רבים ועם הזמן קיבלה הוכרה רשמית.

קפוארה של היום הנה אומנות לחימה ברזילאית שידועה בשילוב של אלמנטים של שירה, ריקוד וקרב. במשך המחצית השנייה של המאה העשרים התפתחו סגנונות נוספים רבים וכל אחד מהם מתייחס באופן שונה לשלושת האלמנטים המוזכרים. בין הסגנונות המוכרים ביותר בעולם נמנה הסגנון של ABADA-Capoeira[5]. סגנון זה הנו פרי עבודתו של תלמידו של בימבה - ז'וזה טדאו קרנאירו קרדוזו - מסטרה קאמיזה. עבודתו של קאמיזה שמה דגש על פילוסופיה של קפוארה כאומנות לחימה שנגישה לכול: ללא הבדל בדת, צבע, מין ומוצא של כל אחד ואחד. לדברי המסטרה קפואירה פתוחה לאנשים בכל הגילאים, בעלי יכולות וכושר גופני שונים, ואל אף המגבלות הפיזיולוגיות האפשריות. ייחודיותו של סגנון זה של ABADA מחד גיסא, בלמידה מתמדת של האלמנטים הפיזיולוגיים של הטכניקה של קפוארה לצד הקפדה על שיפור ואבולוציה בלתי פוסקת של הטכניקה ובמטרה לשפר את אפקטיביות של קפוארה כאומנות לחימה יעילה, וכדי למנוע פגיעה אפשרית בגוף האדם המתאמן בה. לאידך גיסא - בשימור ופיתוח של הצד המסורתי והפולקלוריסטי של קפוארה כביטוי ותרומה של תרבות אפרו-ברזילאית. בישראל, פועלים בתי ספר של ABADA מזה כבר יותר מ25 שנים, כאשר טובי המאסטרים מגיעים בכל שנה לביקור ולמתן סדנאות מיוחדות. מדי שנה נערכת אליפות הארץ, ואילו הטובים שבקפואריסטים הישראלים מציגים אותנו בכבוד באירועים בינלאומיים באירופה ובברזיל.

ביבליוגרפיה:

• לוקס ד', קפוארה: ז'ינגה על חוד התער (הצאת הקיבוץ המאוחד: ת"א, 2005);

• Araujo J., Capoeira Inclusiva (Campo Grande – MS – Brasil, 2013);

• Dossar K., “Capoeira Angola: Dancing Between Two Worlds”, Afro-Hispanic Review, Vol. 11, No. 1/3, African-Brazilian Culture (1992), pp. 5-10;

• Downey G., “Listening to Capoeira: Phenomenology, Embodiment, and the Materiality of Music”, Ethnomusicology, Vol. 46, No. 3 (Autumn, 2002), pp. 487-509;

• Fuggle S., “Discourses of Subversion: The Ethics and Aesthetics of Capoeira and Parkour”, Dance Research: The Journal of the Society for Dance Research, Vol. 26, No. 2(Winter, 2008), pp. 204-222

• Holloway T.H., “"A Healthy Terror": Police Repression of Capoeiras in Nineteenth-Century Rio de Janeiro”, The Hispanic American Historical Review, Vol. 69, No. 4 (Nov., 1989), pp. 637-676.

[1] Fuggle S., “Discourses of Subversion: The Ethics and Aesthetics of Capoeira and Parkour”, Dance Research: The Journal of the Society for Dance Research, Vol. 26, No. 2(Winter, 2008), pp. 204-222 p. 207

[2] לוקס ד', קפוארה: ז'ינגה על חוד התער (הצאת הקיבוץ המאוחד: ת"א, 2005), עמ' 24-26

[3] שם, עמ' 28

[4] שם, עמ' 35

[5] ABADA הם רשי תיבות של "הארגון הברזילאי לתמיכה והתפתחות של אומנות הקפואירה" או בשפה הפורטוגזית: Associação Brasileira de Apoio e Desenvolvimento da Arte-Capoeira